בתחילת השנה, כשנתבקשנו לחשוב על הנושא לפרוייקט הגמר ישר הבאתי רעיון שחשבתי עליו כל הקיץ. בסופו של דבר עם התהליך, היה לי קצת קשה עם הרעיון כי הרגשתי קצת כבולה ומוגבלת ובסופו של דבר החלטתי ללכת עם הלב ולצלם מה שאני מרגישה, קצת אינטואטיבי.
השנה, כיתה י"ב- הייתה לי הכי קשה מכל השנים בתיכון.
הלחץ סביב הסיום והתחנה הבאה, הרצון לסיים את התיכון בטוב ונוסף להכול העייפות והפומו שהרגשתי שמנהלים אותי- השפיעו עליי מאוד.
נכנסתי לפרוייקט השנה בתחושה שאני רוצה לעשות משהו שאני אהיה גאה בו: גם אסתטית וגם שאהיה מחוברת אליו רגשית, כי שנה שעברה הצלחתי והתגאיתי בעצמי מאוד.
כיתה י"ב והלחץ שאיתה, גיבושים ותהליכים עם הצבא, מקצועות אחרים מטרידים, ואצלי ספציפית גם ההפקות בתיאטרון שגזלו ממני משאבים רבים בין היתר זמן וכוחות נפשיים- גרמו לי קצת לזנוח את הפרויקט בסטילס. לאחר ההפקות, הייתי צריכה רגע לעצמי להתאושש ובאפריל כבר שינסתי מותניים ונכנסתי לקצב, אבל זה היה מאוחר יחסית לאחרים שהיו בשלבי סיום הפרויקט.
אני יכולה לומר בדיעבד שהתהליך שלי לא היה כפי שצפיתי או כיפי כמו שזכרתי אותו בכיתה י"א. הייתי לחוצה בזמנים, לחוצה בדדליינים ובעיקר עסוקה בהשוואות לאחרים שזה דבר שהפריע לי להתעסק בעיקר- ביצירה. במהלך התהליך גם שמתי לב שאני ממש מפחדת מצילום מבויים בגלל העדפתי המובהקת לצילום תיעודי. בכנות אני אגיד שהפרוייקט שלי והתהליך גם עם המגמה היו יכולים להיות הרבה יותר מהנים אם הייתי שמה בצד את הדד ליינים ויותר מתרכזת בחשיבה על התוצר הסופי והיצירה שלו, באיזשהו שלב לקראת הסוף שכבר היה לחוץ מאוד מצאתי את עצמי לא נהנת מהיצירה כפי שציפיתי.
השינוי וההקלה קרו בשיחות שלי עם יעל שחר המנחה שלי שטיפה הרגיעה אותי והזכירה לי שאני כן צריכה גם להנות מהצילום. לאחר כמה שיחות עם יעל גם התכווננתי על הפיצ' מחדש ועליתי על "דרך המלך" מה שנקרא והספקתי בסופו של דבר.
אם היו שואלים אותי מה הייתי עושה אחרת כמובן שהייתי אומרת להיות פחות שאננה עם הזמנים וגם לשחרר מההשוואות ולשים את כל התככים הבין אישיים והתחושות בצד.
אני יכולה להגיד שאני גאה בתוצר שלי ומרוצה מהאסתטיקה וכמובן שאני מחוברת לכל פריים ולא שוכחת מה עשיתי בשביל כל פריים, אני שמחה מאוד על הנושא שלי ומרגישה שהסדרה הזו היא הכי אני שיש.
בנוסף אני גם יכולה לומר שאחרי 3 שנים במגמה אני לא מצטערת על שום דבר ושמחה על ההחלטה שלי לקחת חלק במגמה, החלטה שנעשתה אי שם בסוף כיתה ט' ועיצבה את שנותיי בתיכון.
התמונה שבחרתי בתור התמונה שהכי משקפת את הפרוייקט שלי היא הפורטרט העצמי.
בפורטרט העצמי, הקפדתי על מריחה בפריים. המריחה נועדה לשרת את המסר של הבלול, המהירות בה דברים קורים לעיתים בגיל ההתבגרות וגם החמקמקות שבשנים האלו.
בנוסף, אי חושבת שצילום של עצמך הוא המראה הכי גדולה משום שאתה ביקורתי מאוד כלפי עצמך ובצילום עצמי אתה חשוף מאוד. מה גם שצילמתי את הפורטרט בסטודיו, שעצם זה שכוונו עליי פלאשים זה כבר מעמד מיוחד שניתנה לי הזכות לעמוד בו כתלמידת סטילס.
הדבר שהכי קשה לי בתור רוני זה להצטלם, אני מצטלמת פעם באף פעם והפורטרט העמיד אותי גם במכשול הזה.